אודות צפת

ההיסטוריה של צפת

 
 
 
 
ברובע העתיק של צפת סמטאות קסומות, מרצפות שעשבים מבצבצים מתחתן, סורגי מתכת מעוקלים בחלונות, בתי אבן מגובבים, פנסי רחוב סחופי רוח. המיית לימוד תורה עולה מן הישיבות ומבתי הכנסת הנושנים, ומתערבבת בהמולת קולות המטיילים ובקריאות ילדים המשחקים ברחובות. חסידים ומתנגדים מתחככים בחובשי כיפות סרוגות וחילונים גמורים.

זו העיר היחידה בעולם שבה "זקני צפת" אינו מושג מופשט, כי אם אנשים בשר ודם היושבים בכבדות על המרפסת וצופים אל הרחוב בחיוך מקומט וצופן סוד. ממתינים, אולי למשיח שיבוא דרך אותה סמטה צרה שברחוב בר יוחאי, ואולי סתם, לעוד יום שיעבור. עיר קשה, למודת אסונות, כיבושים וסבל, אך גם זוהר, פריחה ועדנה. עיר של בתי כנסת ובוסתני פרי, של מבצר צלבני, מסגדים ממלוכיים ומעיין רדום, של בית עלמין צופן סודות ושל תהלוכות חוגגים בדרך למירון. זו עיר שבה, אם מקשיבים, שומעים עדיין את קולו של רבי יוסף קארו המדבר עם מלאכים, עיר שבסמטאותיה זוהר אורם של עמודי האש ההולכים לפני מיטתו של רבי משה קורדוברו. כאן מהדהדים צעדי האר"י וגוריו היורדים לקבל את השבת ב"שדה התפוחים הקדושים", וכאן משוטטים אמנים באוויר הקריר, כמו בתוך ציור, קשובים למשב הרוח ולטפטוף הגשם, בעוד קול כינור של כלייזמרים מתנגן בסמטאות. זו היא עיר שצלקות מלחמת העצמאות ניכרות באבניה ובנשמתה אפילו כעבור שני דורות, עיר של חולין ושל קודש שטרם למדה לשמר את עברה. עיר הצועדת בהיסוס את צעדיה הראשונים במאה העשרים ואחת עם מדרחוב ובתי מסחר, עם בתי מלון וצימרים, עם תעשייה ותיירות, בתי ספר ובית חולים מודרני.

ובכל זאת, מי שמבקש, ימצא בה ללא קושי את שורשיה הקסומים. כאן הוא יעמוד, משתאה, אל מול חיזיון של מקום הלכוד בזמן, חבוק בינות להרים כחולים ומרחבי גליל ירוקי עד.

  צפת וסביבתה בעת העתיקה

מערות קבורה שנמצאו בהר כנען ובסביבות גבעת המצודה ובהן ממצא ארכיאולוגי עשיר, מלמדים כי אזור צפת נושב כבר בתקופת הברונזה (התקופה הכנענית) התיכונה והמאוחדת (2200 לפנה"ס – 1200 לפנה"ס).). גם בסביבתה של צפת נמצאו עדויות ליישובים קדומים (מירון, ראש-פינה, רמת רזים ועוד). הממצא העשיר והייחודי שנתגלה מתקופת הברונזה המאוחרת בצפת מלמד על חשיבותה היחסית בתקופה זו, שבה חלה ירידה בולטת במספר היישובים בגליל העליון ההררי ובאזורים אחרים בארץ, ומרכז הכובד של היישוב נע לעבר החוף, השפלה והעמקים. במאות האחת עשרה והשתים עשרה לפנה"ס, התרחשה היאחזותם של שבטי ישראל בגליל, בעקבות כיבושה ושרפתה של חצור, העיר הראשית של חבלי הארץ הצפוניים.

  צפת בתקופה הצלבנית ובתקופה הממלוכית

צפת של התקופה הצלבנית והתקופה הממלוכית הייתה העיר האחרונה שנתהוותה בארץ ישראל עד לעת החדשה.

בשנת 1099 הגיעו הצלבנים לארץ ישראל וכבשו את ירושלים מידי המוסלמים. עוד באותה שנה פנו הצלבנים להשתלט על יתר אזורי ארץ ישראל. הגליל נפל לידיהם בקיץ 1099 ונמסר לידי הנסיך הנורמני טאנקרד שזכה לתואר "נסיך הגליל".

עד לשנת 1124 השלימו הצלבנים את כיבושן של ערי החוף מלבד אשקלון. בו בזמן כבשו הצלבנים גם את אזורי פנים הארץ, ועם הכתרתו של המלך בלדווין השני (1118) שלטו הצלבנים על כל חוף הלבנט מאנטיוכיה בצפון ועד מדבר סיני בדרום.
צפת הפכה למרכז עירוני גדול עת הוקם על פסגתה מבצר גדול ממדים (ששרידיו הולכים ונחשפים כיום). הצלבנים החלו לבצר את צפת בשנת 1102, ועשורים אחדים לאחר מיכן בשנת 1168, העניק המלך אמלריק את צפת לאבירים הטמפלרים. אלה הרחיבו, ככל הנראה, את הביצור במקום וייתכן שבצילו של המבצר החל להתפתח גם יישוב אזרחי. יש להניח שגם יהודים ישבו אז בעיר, אולם אין בידנו מקורות ברורים בנושא זה.

בשנת 1187 ניגף חיל הצלבנים לפני הצבא המוסלמי בהנהגת צלאח אל –דין אל איובי בקרב קרני חיטין. צפת החזיקה מעמד למעלה משנה עד שבחורף 1188 נכנעו גם מגיניה.
פרק הזמן הארוך שבו הצליח המבצר להחזיק מעמד, מלמד על עצמתו הצבאית ועל כך שהיה מאויש בלוחמים רבים ומצויד היטב. האיובים, יורשי צלאח אל-דין, שלטו על ארץ ישראל כחלק מתחום שלטונם באזורי סוריה, מצרים, עיראק וירדן של היום.

איננו יודעים דבר על היישוב היהודי בתקופה רבת תהפוכות זו אולם בראשית המאה השלוש עשרה, כעשרים שנה לאחר כיבוש צפת על ידי המוסלמים, כבר מזכירים נוסעים ותיירים את היישוב היהודי בעיר. באותה התקופה מספרים המקורות על יישובים יהודיים במקומות נוספים בסביבת צפת, בביריה, בעין זיתים, בעמוקה, בגוש חלב ועוד. בשנת 1220, לנוכח איום מסע הצלב החמישי, הרבו האיובים את מבצרה של צפת מחשש שהצלבנים ייאחזו בו. חששם לא נתאמת אך המבצר נותר חרב.
בשנת 1240, הועבר הגליל כולו לידי הצלבנים במסגרת הסכם מדיני עם שליט סוריה האיובי, שהיה מסוכסך עם עמיתו שליט מצרים. עוד באותה שנה החלו הצלבנים לשקם את מצודת צפת והפכוה למבצר הצלבני הגדול ביותר במזרח. אין כל ידיעה על גורלם של תושבי העיר היהודים באותו הזמן.

  צפת בתקופת הזוהר

לקראת סוף המאה החמש עשרה הייתה הממלכה הממלוכית נתונה בתהליך של התפוררות, והתקשתה להתמודד עם הקשיים הכלכליים והצבאיים, ועם המרידות הפנימיות שזעזעו אותה. הממלוכים, שסבלו מפיגור משמעותי בטכנולוגיה הצבאית שברשותם (הם לא אימצו באופן נרחב את השימוש בנשק חם), התקשו לעמוד בפני כוחה העולה של האימפריה העות'מאנית בראשותו של סלים הראשון, וכך נפלו בשנים 1516 – 1517 כל מחוזות סוריה, ארץ ישראל ומצרים ביד העות'מאנים.

המעבר מן התקופה הממלוכית לתקופה העות'מאנית צפן בחובו זעזוע קשה לקהילת היהודית של צפת (בניגוד לזו של ירושלים), שנפגעה ממעשי אלימות ושוד של הצבא הממלוכי הנסוג ושל שוכני הכפרים הסמוכים. בתמיכת יהודי מצרים נתאפשר לפליטי צפת לשוב לעירם ולשקם את חייהם. העות'מאנים הנהיגו מערכת מנהל וממשל חדש שהבטיחו תנאי מחיה וביטחון אישי סביר לתושבים תחת שלטון מרכזי חזק ורענן.

  צפת בשלהי השלטון העות'מאני ובראשית המאה העשרים

במהלך המאה השבע-עשרה המשיך מצבה של צפת להידרדר עד שהפכה לכפר דל וחסר חשיבות המתואר על ידי אחד המקורות כ"ערמת חורבות" (גם אם עדיין שימש מקום מושבו של מושל הגליל) ראשית המאה השבע-עשרה בגליל עמדה בסימן המלחמות הבלתי פוסקות של פח'ר אל דין הדרוזי, ששאף להשתלט על האזור, כנגד מושלי המחוזות העות'מאנים וכנגד בעלי זרוע מקומיים אחרים. כובד המסים, מצוקה כלכלית, סכסוכים פנימיים ונטישה לערים אחרות כרסמו בחוסנה של קהילת צפת באותן שנים עגומות. כשהגיעו הידיעות על המצוקה לקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. (בייחוד קהילות ונציה וקושטא), החלו אלו לארגן מערך התרמה וחלוקת כספים לקהילות ארץ ישראל. בתקופה קשה זו חיו בצפת כשמונה מאות יהודים לצד כארבע מאות מוסלמים. ב – 1655 ברחו כנראה רוב תושביה של צפת מאימת הכובש הדרוזי מלחם שהרס את העיר והנחית עליה מכה קשה שממנה התקשתה להתאושש, ובסוף המאה מוערך מספר תושביה היהודים בכמאה. אז גם ירדה צפת במעמדה המנהלי והפכה בירת נפה (עד אז הייתה בירת מחוז).

  צפת במלחמת העצמאות

במאורעות תרפ"ט (1929) לא עלה בידי יהודי צפת וארגון ה"הגנה" להעמיד כוח התנגדות בפני הפורעים. אולם הקהילה ששרדה והתחשלה ידעה להפנים את לקחי מאורעות אלו ואת לקחי המאורעות שבאו כעבור שבע שנים (תרצ"ו – תרצ"ט). גם יכולת הארגון של היישוב הארץ ישראלי ושל הכוח הלוחם שעמד לרשותו, בתחום ההכשרה הצבאית, כלי הנשק, ניוד כוחות, פיקוד ושליטה השתפרה לאין ערוך. בפרוץ מלחמת העצמאות כבר היה היישוב היהודי בארץ ישראל מסוגל להעמיד כוח לוחם משמעותי אל מול הכוחות הערביים ולהתמודד עמם בהצלחה בגזרות השונות. בצפת חיו באותה העת כ – 1600 יהודים, שמתוכם רק כ – 200 היו כשירים ללחימה (אך לא כולם היו מצוידים בכלי נשק) ואליהם נוספו לקראת מבצע "יפתח" (להלן) כמה מאות לוחמי פלמ"ח. זאת, אל מול אוכלוסייה בת 12,000 ערבים שהעמידה כוח לוחם גדול פי כמה, ושאליו נוספו בראשית 1948 מאות לוחמים מתנדבים מסוריה ולאחר מיכן למעלה ממאה ושמונים מתנדבים מירדן ומארצות ערביות נוספות. במרחב הסובב את צפת היו שלוש נקודות יישוב יהודיות (הר כנען, עין זיתים וביריה) אל מול אוכלוסייה ערבית בת עשרות אלפים שכוחה הצבאי תוגבר בסוף חודש ינואר במאות לוחמים של "צבא ההצלה" ב��יקוד אדיב שישכלי וכוחות נוספים בהמשך.

  צפת במחצית השנייה של המאה העשרים

המחצית הראשונה של המאה העשרים לא היטיבה עם העיר: מלחמת העולם הראשונה, מגפות, פרעות ולבסוף מלחמת העצמאות הותירו את צפת פגועה ומצולקת. לאחר הקמת המדינה התקשתה צפת לחזור לימי פארה ההיסטוריים ותהליך שיקומה היה איטי ומהוסס. עובדה זו תתבלט יותר ויותר בשנים שיבואו אל מול התפתחות מרכז הארץ וערי מישור החוף ומול צמיחתם של מרכזים צפוניים אחרים שיחלו לגרוע ממרכזיותה של צפת, כגון קריית-שמונה, טבריה, חצור הגלילית, ראש-פינה ועוד.

ערב הקמת המדינה ישבו בצפת כאלף שש מאות יהודים אשר, לאחר בריחת ערביי צפת במלחמת העצמאות, הפכו לגרעין היישוב בעיר כיום.
חשיבותה של צפת הן בתודעה ההיסטורית והן במערך ההתיישבותי שהיה אז בצפון, הביאה אליה גלי הגירה מגוונים, מתוכם נציין את בואה של שארית הפליטה מאירופה כבר ב- 1949, ואת עליית קהילת תוניסיה. הימצאותם של בתים ריקים (נכסי נפקדים) אפשרה אף היא את גידול אוכלוסייתה של העיר. במהלך השנים צמחה העיר בקצב איטי יחסית, ובשנת 1983 מנתה אוכלוסייתה 15,900 נפש. בראשית שנות התשעים יצאה העיר נשכרת מן העלייה הגדולה של יוצאי חבר-העמים ובשנת 2002 כבר נמנו בה 28,000 תושבים.

עם השנים קמו שכונות חדשות במרחבים הסובבים את העתיק ואת קריית-האמנים: מדרום לגרעין היישוב העתיק הוקמו שכונות "דרום", "שקמה", "הדר" ו"בנה ביתך" ממערב ומדרום-מערב, קריית חסידי ברסלב שנבנתה בשנות השבעים על שרידי הרובע היהודי העתיק של צפת, שכונות "מאור חיים", "גני הדר" ו"עופר" (בה מתגוררים בעיקר עולים מאתיופיה, מחבר העמים ובה גם קריה חרדית), ולמרגלותיהן אזור תעשייה חדש. לצידה של קריית שרה הוותיקה נוספו על הר כנען ממזרח ומצפון- מזרח לצפת שכונות "מרום כנען" (איביקור), "בן גוריון" (לשעבר "שכונת כנען"), "קריית חב"ד, שכונת "רמת רזים" המחולקת ל"רמת מנחם בגין" (בדרום) ו"שכונת יצחק רבין" (בצפון) ושכונת הווילות "נווה אורנים". בצפת פועל בית אבות אזורי ("סוכת שלום"), בית החולים "זיו" הממוקם בצפת משרת את כל אזור הצפון ובעיר פועלת המכללה האקדמית של צפת שהיא שלוחה של אוניברסיטת בר-אילן. בהיותה מרכז נפה במחוז הצפון היא מאכלסת משרדי ממשלה רבים, לצד מפקדות צבאיות הממוקמות בסמוך.

הנוף המרהיב הנשקף מצפת, סמטאות העיר העתיקה הקסומה ואתריה ההיסטוריים הביאו אליה כבר בשנות החמישים אמנים ויוצרים, ושמעה של העיר יצא למרחוק כעיר האמנים אליה עלו לרגל רבים. עובדה זו לצד חשיבותה ההיסטורית של העיר משכו אליה בשנות השישים והשבעים מבקרים רבים שבאו ליהנות מאויר ההרים הקריר והצלול, מן השקט, מן החוויה התרבותית וההיסטורית ומן הטבע הגלילי. כך נבנה דימויה של צפת כעיר אמנות ותיירות (יצוין כי כבר בתקופת המנדט עשתה העיר את צעדיה הראשונים בכיוון התיירותי).

עם השנים נפגע מעמדה של צפת מבחינה זו בשל מיעוט השקעות עירוניות וממלכתיות בתשתית התיירותית, מעבר מרכז הכובד של העשייה האמנותית למרכז הארץ, עזיבתם או פטירתם של אמנים חשובים רבים מדור המייסדים, התפוררותה הפיסית המתמשכת של העיר העתיקה, התפתחותם של מוקדי תיירות מתחרים ומשגשגים ברחבי הארץ והתפתחותה של התיירות לחוץ לארץ, בייחוד משנות השמונים של המאה העשרים ואילך.

• מתוך "צפת וכל נתיבותיה" בהוצאת יד יצחק בן-צבי.